ט באב שלי

ישבתי על הרצפה הקרה בפינת החדר ,

הפנים דביקות מדמעות שכבר התייבשו מבכי שכבר אזל .

אני לא יכולה יותר אמרתי לעצמי ,

בואי נסיים עם זה כבר.


זה היה השיא של מחלת הפיברומיאלגיה ,

שקלתי 40 ק"ג ,

הגוף שלי היה מלא תרופות,

אבל חסר כוח .


מסתכלת לעבר החלון , ונזכרת שאני גרה רק בקומה 3.

מסתכלת למסדרון אל המטבח ומגחכת שגם ככה כואב לי אז עם סכין ,

אין סיכוי .

אבל כדורים , כדורים יש לי בשפע .


על הרצפה , אני מנערת קופסא של אקמול שהיתה קרובה אלי ומלאה,

תוהה אם פשוט להכניס אליה את כל התרופות שיש לי בבית.


זה היה 9 באב שלי ,

התחתית של ההרס.

הרגע הזה שחשבתי שאם אני לא יהיה פה ,

זה הדרך היחידה .


יש משהו בתחתית הזו שממנה אין למטה מזה,

ודווקא שם , משהו קרא לי לחזור.

התובנה שנמוך יותר אי אפשר ,

אבל לא ככה אני רוצה להפרד מהעולם .


ואם אין נמוך מזה , ואי אפשר להשאר ככה , צריך לעלות .


חצי הכוס המלאה – אני עדין בחיים .


בתהליך המרגש שלי חזרה לחיים ,

הןרדתי חלק מהתרופות ,

מצאתי משרה של 2 משמרות בחנות תכשיטים ,

ומילאתי את חיי במילים טובות .


היום את יודעת מי אני ,

איך החיים שלי נראים ,

הילדות שלי – בעלי . ואם לא מוזמנת לאינסטגרם


אז אני מבקשת ממך לזכור

שתמיד חשוך לפני עלות השחר ,

ובכל מצב כדאי לקחת נשימה ,

ולזכור שהכל נכון לנו .


12 צפיות