הקול של מלכה

יש רגעים שאני מרגישה את סבתא שלי לידי,

גם אם עברו שנים מאז שהלכה לעולמה .

זה לא תמיד היה ככה, כי אני הייתי ילדה ולא הבנתי אותה ,

והיא שתקה, לא שיתפה הרבה ,

פשוט חייה . חיים אחרי השואה.

בשנת 1943, נאספה יחד עם כל היהודים מכפר הולדתה בהונגריה,

הישר לגטו ברגסס ושם שהתה כחודשיים תחת התקפות של השוטרים ההונגרים ששמרו עליהם .

משם היא הובלה בקרונות משא מחניקות – כ-100 איש בקרון לאשוויץ הארורה. את הנסיעה הזו היא שרדה כשאנשים סביבה קיפחו חייהם מהחנק.

שם הפרידו אותה מהוריה וממשפחתה, ולקחו כל דבר שנשאר לה, כולל הבגדים.

וזהו, שם הפכה למספר,

קעקוע ברזל על ידה 12027.

במבנה ששוכנה פגשה את אחותה ודודתה. לצערנו דודתה לא שרדה .

לבוקר קיבלו כל 5 איש – קערת תה שחור .

לצהרים קערת תבשיל שאריות מזון שלא היו ראויות למאכל. אבל היא אכלה. מה שיש.

בערב חולקה על ידי S.S  חצי פרוסת לחם יבשה אבל לא פעם ולא פעמים היא פשוט לא קיבלה אותה.

ועבודה, כל היום עבודה. בלי הפסקה. בערב עוצר.

מעבר לבלוק עלה תמיד עשן אפור,

והוותיקות באשוויץ עדכנו אותה כי מדובר באנשים,

והיא החליטה – אני כאן לא נשארת.

6 שבועות עברו עליה באשוויץ עד שהגיעו לחפש יהודים "לעבוד" בפינוי הריסות ממפעלים שהופצצו. היא הועברה.

שם התנאים מעט שופרו,

הם ישנו 1 בכל דרגש,

ובימי ראשון לא עבדו.

ובמרק היא סיפרה, היה תפוח אדמה אמיתי.

עד שיום אחד, באחת ההפצצות, האשימו אותה שגנבה שמן .

הגרמני שחקר אותה הרביץ לה מכות רצח ומשום מה החליט שליל כל הקדושים הערב והוא לא יהרוג אותה כדי לא להרוס לעצמו את החג.

היא החזיקה במחנה הזה 4 חודשים שלמים ושוב נתלשה ברכבות לעבוד בתעשייה הצבאית.

בחורף כשבא השלג, ורק בגד דק לגופם, כל מי שמעד, נורה למוות.

אז היא המשיכה לעבוד – כל יום 8 שעות.

המפעל הופצץ, והם שוב הועברו ברכבות. בלי לדעת לאן.

אלפי איש בצריפים, תנאים תת אנושים – אפילו קשים מאלו שבאשוויץ.

וככול שהשחרור התקרב ככה נהיה גרוע יותר,

הגרמנים ברחו,

ההונגרים נעלו את כולם והתחילו לחסל.

לאחר חודשים היא התעוררה בבית חולים מאולתר שם ששכבה ללא הכרה.

סבתא שלי הייתה שורדת, אבל לא רק.

היא הייתה הכוח. התושייה והעוצמה גם בין ההריסות.

כשחליתי בפיברומיאלגיה, וישבתי בבית, רזה ובלי כוחות

הטלפון צלצל כל יום בשעה קבועה,

בלי לפספס יום.

על הקו היא היתה, בודקת מה איתי,

מבקשת ממני כל יום גם אם אני לא מסוגלת,

לקחת ירקות מהמקרר,

להכניס לסיר מים ולאכול.

רק מרק,

תגרדי בפומפיה קצת גזר, היתה אומרת לי,

גם את התפוח אדמה – אל תקלפי אפילו.

כל הוויטמינים בקליפה.

"אם תאכלי תבריאי, תתחזקי" היא חזרה שוב ושוב.

וכשהיתי אומרת לה סבתא אני לא יכולה,

היא היתה חוזרת ואומרת לי – יש לך כוח, קומי.

מאז שהלכה לא חסרו ימים שרציתי לוותר…

ואז שמעתי את הקול שלה בלב שלי. 

את הקול המלווה הזה רציתי להביא בתכשיט ,

דגם עדין שנראה כמו פתק מפעם .

שירים ויחזק כל אחת ברגעים החלשים שלה,

כי תמיד יש כאלו, לכל אחת,

ואפשר להיבנות מחדש. לזכרה.