שקועה

מכירה את זה שאת שקועה עד הצוואר? זה יכול להיות בעבודה, אפילו בבית . מן תחושה חנוקה כזו ואת זזה ורק נכנסת עמוק יותר, אז הפעם זה קרה לי.

לא , לא הייתי לחוצה זה פשוט שהחום והיום היו לי כבדים , ולרגע אחד שכחתי שמחשבותיי ופי שווים .

חזרתי מנסיעה ארוכה לתל אביב, משהו שהוא בשגרה. רק הפעם היה בחוץ 45 מעלות חום. 2 ילדות סופר אנרגטיות

על ספידים ישבו במושב האחורי ודיברו על הים. ים. אמא ים. בואי נלך לים. רק נטבול רגלים בים. ים .

איבדתי את זה. צרחתי כל כך חזק, שברכב ליד הסתכלו עלי. חבל שהיה פקק.

הילדות השתתקו, ולי התחילו נקיפות מצפון.

מה עשיתי? נסעתי ישר לים.

ברגע שהן ראו את המים, זה כבר לא היה רק להרטיב רגלים. מהר מאוד לא היה לי על מי לצעוק שיזהר להירטב. נאנחתי כמו פולניה טובה והתיישבתי. נתתי לחול להיכנס לכפות האצבעות ברגלי, ועם היד ליטפתי את צמיד הרגל

החדש. ככה בתחילת כל קיץ אני בוחרת מילה אחת, ועד תחילת החורף יש לי כבר לפחות 6 כאלו. הפעם התחלתי עם רוגע. מיותר להסביר.

חייבת לתעד את הרגע הרמתי את המצלמה , שלחתי לבעלי תמונה יפה והודעה מוקלטת.

"תודיע לי כשאתה מסיים לעבוד"

כי אני לא פראיירית לקלח אותן,

"ואז נבוא הביתה בתקווה שאני לא אתחפר בחול."

השעה היתה 17:30.

בשעה 18:30 כבר עמדתי בחול. עמוק בחול, ולא כמטאפורה.

עמדתי במקום, הגלגל לא זז. הסתכלתי על הרגל שבדוושת הגז, והצמיד, נצנץ ממנו אור.

חייכתי. הבנתי שהמוח שלי נסע ישר למעבר בו החול יותר עמוק.

הבנות שקודם לכן עקבו אחרי חיפושית זבל, זינקו מהרכב לראות מה איתה ואני, קודם היתי צריכה לעכל אז התקשרתי להודיע לבעלי. ואז לידידים שישלחו מישהו לחלץ אותי.

לא סיימתי את השיחה וכבר עמד לידי בחור טוב לב שיצא לטייל עם הכלבים. "בואי אני יעזור לך" הוא לא שאל. ידעתי שאין לו דרך לחלץ אותי ככה, אבל לא אומרים לא כשמציעים לך עזרה.

בזמן שהוא רק חופר יותר עם הגלגלים, הגיע פתאום רכב עם 3 בחורים יוצאי אתיופיה.

"מה קורה?" אני מצביעה על הרכב ומחייכת, והבחור קורא להם לעזור.

מכניסים קורות עץ מתחת לגלגל, ובזמן הזה אני קולטת כמה סימנים בשטח שאני לא הראשונה להיתקע שם.

לוקחות דקות בודדות עד שמגיעים שני בחורי ישיבה, חולצות לבנות , כיפה שחורה.

"רוצה שנתקשר לידידים?" הם מוציאים טלפון, ואני מחייכת נבוכה בשורט מאוד קצר.

הם יורדים מהאופנים ושמים יד לדחוף את הרכב.

ואז החברה מכוונים גבוהה ומשום מקום מופיע רכב שטח, ענק מימדים, כזה שרואים בתחרויות בטלוויזיה שדורך על מכוניות קטנות, והוא, איך לא, מיד מכריז שהוא כבר עוזר.

חולצתי בשנייה.

בדרך הביתה עלו לי מלא תובנות:

✔ שלא נלחצתי כי לא הופתעתי – הרי ידעתי שאתקע.

✔ שעם ישראל יודע לעזור , בכל סוגיו ואנשים הם טובים מטבעם .

✔ שהתגעגעתי לאהבה הזו.

✔ שפוקוס על רוגע עושה טוב.

✔ ושפרופרציה זה הכל בחיים. כי מה זה רכב בחול - מול חודשים של בידוד.