אני דור שלישי , סבתא שלי הייתה אישה חזקה ויוצאת דופן . התקרבנו מאוד בשנים האחרונות לחייה .
יום אחד , באחת משיחות הטלפון הרגילות היא אמרה לי "אני מצטערת על איך שגידלתי את אימא שלך " .
בלעתי את מילותיה . ההבנה שהיא בגיל 85 גילתה והעבירה אלי הייתה חזקה ממני . המשפחה שלי לא הייתה שונה בהרבה ממשפחות אחרות אבל הדברים שהפחידו את סבתי כשגידלה את אמי ואחיה היו גדולים ממנה , חרוטים בה , טראומתיים, סבתא שלי הייתה אישה עם לחם במקפיא , דבר מאוד מוכר אצל דור הניצולים , אבל בהתנהגות ולא במודע הכינה את ילדיה לשואה הבאה . אמי שכנראה הייתה קרובה אליה מאוד ומשופעת מאוד לקחה את התחושות בבית לכיוון אגירה , לבחירה להיות לאישה קשה , ולחשוב שתמיד אוטוטו , משהו רע הולך לקרה. אני לא כועסת, לא עליה, בטח לא על אמא שלי . בעצם 2 הנשים בחיי היו מאז ומתמיד חיות בעבר. שתיהן היו במלחמת העולם . סבתי שאי אפשר להאשים אותה על כל מה שחוותה באדמה הקרה ובאשוויץ, ואמי שגדלה בלי לדעת בצל האימה . סבתי נפטרה כשהייתי בהריון הראשון , את השבץ היא קיבלה בידיים שלי כשביקרתי אותה בביתה . היא הייתה שלווה . מאושרת ממה שרואות עיניה – ביטני הקטנה והתפוחה . אנחנו עם מוקף אויבים , אי אפשר לשכוח מזה , אבל לפני שהלכה סבתי לעולמה , היא חרטה בי את התובנה , היא הצטערה שלא התנהלה אחרת עם האמונות שנחרטו בה . נוכחת ברגע זה אז קיבלתי החלטה לא לחיות בעבר, זו אני כאן ועכשיו . ביום הזיכרון הזה אני חייה את יום הזיכרון ולא את השואה .
אני זוכרת את מה שציוותה לי האישה הזו שבגופה הגנה על אחיותיה ועבדה בפרך . ביום הזיכרון הזה אני נוכחת בחיי ילדותיי ,
נוכחת לחייך לחייל , מניפה דגל בחרש.
