שיעורים מסבתא מלכה

בגבורה ,

בגבורה בגיל 88 ,

לחשה לי סבתי שהיא מצטערת על איך שחינכה את אמא שלי.

"אבל לא הייתה לי ברירה, זה מה שחייתי." אמרה.


סבתא תמיד הייתה סבתא .

כל פעם הלכתי לבקר אותה בשביל להרוויח כמה שקלים שהייתה נותנת , כי כילדה לא היה לנו על מה לדבר.

התקרבנו מאוד כשחליתי בפיברומיאלגיה, מעט אחרי הצבא,

וככה ב5 שנים האחרונות לחייה, כל יום דיברנו בטלפון.

שעה 13:00 קבוע.

בהתחלה היא רק הייתה מתקשרת יום יום לבקש ממני לאכול מרק,

"קחי ירקות"הייתה אומרת, "תפוח אדמה, שורש פטרוזיליה וגזר ותגרדי אותם בפומפייה."

כל זה לתוך מים עם קצת מלח.

"רק מרק יחזק אותך."

טוב אמרתי, 40 מעלות בחוץ, ומה לי ולמרק העני הזה.

היא התעקשה יום יום,

"אכלת מרק?"

אני כבר נכנעתי – לא אכלתי אבל אמרתי לה שכן.

והזמן עבר,

והשיחות הטלפון התעמקו,

שוחחנו על המריבות במשפחה (בשביל מה צריך את זה,

על שקרים, על תחרות בין הילדים במשפחה,

דיברנו על המציאות.

היא גם התלוננה שהרופאים לא יודעים דבר,

והנה היא, עומדת על רגליה. בריאה, צלולה.

"ותאכלי מרק.." תרופה להכל.


הרבה תובנות מגיעות אליך כשאתה בן 80,

וסבתא שלי התחילה לספר,

איך היא עמדה מתחת לאלה של הגרמני וספגה את המכות במקום אחותה.

באכזריות בלתי נסבלת היא חטפה יותר על שהעזה,

אבל הצילה אותה.

מודעות ליכולות שלה.

איך גוף ששוקל כלום סחב במפעל ברזל טונות, טונות על הגב.

היא לא סיפרה הכל,

גם לא ידעתי מה לשאול,

סיפרה רק מה שרצתה ועל השאר אמרה לי "למה לך?"


היא לא נישאה מאהבה,

היא נישאה כי דאגו לה,

אבל היא הייתה חוזרת על זה שוב, איתו.

מבוגר ממנה ב10 שנים.

ויודע מה זה משפחה.


היא הרגישה שהכאב שלה מול שלו,

מאוד קטן.

לו, היה כבר ילד ואישה, אז מה בסך הכל היא איבדה?


כל פעם שרבתי עם אמא שלי,

והתלוננתי שהיא קרה,

הייתה חוזרת ואומרת לי שככה היא גודלה,

שלא אכעס, שהיא שורדת, כמוה.

שהיא לא התכוונה אבל הכינה אותה למלחמה.

לא להיקשר מידי, ולגדל אותי חזקה ויציבה, ועצמאית.

אבל בפנים, בפנים אמא שלי רק דאגה שאני אוכל,

מן דור שני כזה שמבין שהוא חופשי אבל,

כל יום הייתה מכינה לי אותו דבר,

"רק שתאכלי "אמרה,

והסתפקה בשאריות.

וסבתא, בגיל 80 עם המטפלת,

בודקת שהיא מקפלת לי כרוב עם אורז כמו שצריך.

"רק שתאכלי" הייתה שולחת לי קופסא.



"את מבינה" אמרה לי, "יש בנו כוח גדול, תסתכלי עלי אני כאן."

היא הזכירה שוב שרק אנחנו יכולים, שהגוף יודע להתמודד

שאנחנו צריכים רק לראות כמה אנחנו מסוגלים.

היא הפנתה אותי לעצמי, יום אחרי יום

כי אם היא הייתה מוותרת , מרשה להעצמה ליפול , זה היה הסוף.

והיא ידעה, אני צריכה להבין את זה כדי להילחם בפיברומיאלגיה.


כל הסודות שסיפרה לי, על החיים שלה, על דברים שהיא מתחרטת עליהם,

היא סיפרה רק כדי שאבין שהחיים קורים,

שלהיות נוכח ברגע הקיים זה הדבר הכי טוב.

שמותר רק בסוף החיים קצת להתחשבן ועד הזה,

פשוט להיות מודע למי שאתה.


סבתא נפטרה בגיל 84, כשהייתי בהריון ראשון.

את השבץ המוחי קיבלה אחרי שחייכה אלי כשסיפרתי לה שזו בת.

כשהפרמדיקים הגיעו,

מי שנלחצו עליו הייתי אני,

והיא ששמעה את הצעקה שלי והבכי,

לא שחררה.


כמה ימים אחרי, הגעתי לבית החולים ואמרתי לה,

"אני בסדר סבתא"

באותו ערב ויתרה. שלמה עם עצמה.


והשאירה אותי עם השיעור,

שביום השואה לי אין מה להיות עצובה,

שהבריאות שלי והיכולת שלי תלויה רק בי,

ושדי להיות שורדת, הגיע זמן לחיות.

91 צפיות