ישבתי על הרצפה הקרה בפינת החדר ,
הפנים דביקות מדמעות שכבר התייבשו מבכי שכבר אזל .
אני לא יכולה יותר אמרתי לעצמי ,
בואי נסיים עם זה כבר.
זה היה השיא של מחלת הפיברומיאלגיה ,
שקלתי 40 ק"ג ,
הגוף שלי היה מלא תרופות,
אבל חסר כוח .
מסתכלת לעבר החלון , ונזכרת שאני גרה רק בקומה 3.
מסתכלת למסדרון אל המטבח ומגחכת שגם ככה כואב לי אז עם סכין ,
אין סיכוי .
אבל כדורים , כדורים יש לי בשפע .
על הרצפה , אני מנערת קופסא של אקמול שהיתה קרובה אלי ומלאה,
תוהה אם פשוט להכניס אליה את כל התרופות שיש לי בבית.
זה היה 9 באב שלי ,
התחתית של ההרס.
הרגע הזה שחשבתי שאם אני לא יהיה פה ,
זה הדרך היחידה .
יש משהו בתחתית הזו שממנה אין למטה מזה,
ודווקא שם , משהו קרא לי לחזור.
התובנה שנמוך יותר אי אפשר ,
אבל לא ככה אני רוצה להפרד מהעולם .
ואם אין נמוך מזה , ואי אפשר להשאר ככה , צריך לעלות .
חצי הכוס המלאה – אני עדין בחיים .
בתהליך המרגש שלי חזרה לחיים ,
הןרדתי חלק מהתרופות ,
מצאתי משרה של 2 משמרות בחנות תכשיטים ,
ומילאתי את חיי במילים טובות .
היום את יודעת מי אני ,
איך החיים שלי נראים ,
הילדות שלי – בעלי . ואם לא מוזמנת לאינסטגרם
אז אני מבקשת ממך לזכור
שתמיד חשוך לפני עלות השחר ,
ובכל מצב כדאי לקחת נשימה ,
ולזכור שהכל נכון לנו .