השבוע נמתח כמו גומי,
בין יום השואה ליום הזיכרון.
השבת הזו באמצע תמיד הופכת לקריאה לאוויר בין השכול.
ככה זה להיות ישראלי,
חלק מרשת קורים שכל מתיחה בה ומושכת משהו אחר.
אבל חוץ מכל הכאב הזה,
יש עוד משהו מיוחד ברקמה הזו ..
האמונה
יש בנו כל כך הרבה אמונה כעם, כאומה.
האמונה היא זו שהצילה כל כך הרבה שורדים בשואה,
היא עזרה לנו לצאת לקרבות שקטים.
היא ריפאה פצעי פיגועים , ומשברים חברתים.
בלעדיה לא הינו קימים , אולי גם לא כל כך חזקים בצבא,
שלא נדבר הפריצות שלנו בהיטק ובמדע.
בלי אומונה לא הינו זוכים בארווזיון.
ואם כבר ארווזיוון,
נועה קירל, היא דוגמא למי שאמונה הביאה אותה רחוק ולחיבוק לכוחות . מילדה חולה חסר כליה , לסופר סטארית חסרת גבולות שנהנת מכל רגע . לא מכירים ? לחצו כאן לקרא את הסיפור שלה
גם שרי אנסקי אמרה בראיון לטלוויזיה שמצאה את עצמה קוראת תהילים. המראין המופתע שאל אותה למה בעצם? שהרי היא חילונית וגידלה משפחה חילונית לתפארת.
אנסקי ענתה שהיא זוכרת כילדה (הייתה דתיה) שכשיש אמונה קל יותר להתמודד עם החיים.
וגם אני מכירה את זה מקרוב, מהרגע שהאמנתי שהפיברומיאלגיה היא לא החיים שלי , ופתחתי את העסק הזה . ובאמת לא משנה במה תאמיני (בעצמך, אלוקים, בודהה, אנרגיות) האופטמיות כבר תקל על הלב הכבד.
אז יש לנו יופי של אמונה קולטקיבית- זה מוכח כל פעם כשיש ימי זיכרון או לחימה,
אבל מה עם האמונה שלך?
של הבת שלך ? של אחותך?
אתן זוכרות לפרוץ תקרות זכוכית,
זוכרות שאתן חדות קרן מיוחדות?
כל זמן הוא זמן טוב להכניס אמונה לחיים .
