קוקוריקו תרנגול עניתי לחברה שכתבה לי איפה אני בקבוצת הוואטפ , חצי בציניות, חצי ברצינות . זה לא שאני לא מפחדת מאזעקות ונפילות , זה פשוט שבשנת 2008 הבטחתי לעצמי שאני לא יאבד יותר שליטה. זה היה אחר צהרים מתוח בכל הדרום , גרתי בדירה שכורה , קומה 4 ואחרונה עם גג דולף. חדר המדרגות פתוח לנוף של הווילות הלא מפוארות של שכונת מצוקה באשדוד. אזעקה אחת פילחה את האוויר ואני שחולה בשיא הפיברומיאלגיה
בקושי מגיעה לקומה למטה .
מצטנפת , ובן זוגי עלי.
רעש אדיר פילח את האוויר,
יחד איתו צלילי חשמל קופץ ,
תחושת הדף , זכוכיות מתנפצות
וצרחה אחת שלי "זה כאן!"
תמונה מתוך : ynet
שקט היה באוויר,
רק צלילי אזעקות רכבים רעמו.
אני נכנסת לקחת מים ובן זוגי, הראשון לחייג למשטרה.
נפילה צמודה לוילה,
מכאן רואים נזק רב,
השכנים ליד נכנסים לדירה לחפש.
מד"א מגיעים, גם המשטרה,
בחוץ כאוס ובלאגן.
אני יושבת לי המדרגות מביטה בהמולה המטורפת,
נושמת ומתרכזת בלהכיל את הסיטואציה ואז....
שוב.
עשרות אנשים רצים כמו קן נמלים שנהרס,
ואני קפואה על מקומי, רועדת.
בן זוגי תופס אותי בעוצמה ומעיף אותי
חזרה לפינה שישבתי בה קודם לכן.
באמבולנס נפגעי חרדה, היה צפוף,
ישבנו יחד 5
מחזיקים ידים עם בכי חרישי,
מפונים למרכז חוסן במרכז העיר.
אני נכנסת בוכה חרישית
"זה בסדר לא להיות בשליטה."
אמרה לי הפסיכולוגית במקום,
"הגוף שלך מגיב איך שהוא יכול."
כל כך הרבה דברים רצו לי בראש,
וכבר באותו ערב חזרתי הביתה ,
לא יכלתי לעצום עין
וזה היה זמן נהדר לקבל החלטה,
אני אבחר איך להתנהג בסיטואציות מעכשיו.
זה לא היתה בעיה של שליטה רק רציתי יותר,
כי תמיד יש בחירה ומשהו אחר.
לתכשיט >>> לחצי כאן
זו היתה קריאת ההשכמה שלי, כמו שקורא התרנגול על הבוקר. ובסבב הנוכחי בחרתי שלא לפחד,
בחרתי להמשיך להתפרנס איך שאפשר,
ובחרתי לשמש לבנותי עוגן לפחדיהן.
נכון זה לא מושלם , אבל זה הכי שלם.
לברוח איתן מהעיר ,
להמשיך לשווק ,
ולשיר שירים בממ"ד תוך כדי הסבר.
עוד בחרתי לאהוב,
לדבר שפה נקיה,
לא להתלהם,
להאמין שכמוני יש יותר.
תבחרי תמיד, תבחרי בעצמך,
גם כשהבחירה פחות איכותית,
העיקר היא תחושת היש.
אז יושבת בבית, כותבת לכן,
ומרגישה הכי משחוררת למרות ש.... אשמח לשמוע ממך בתגובות ⬇