חיכיתי כל כך להפתעה שלו , הרגשתי שמשהו נרקם לקראת יום הנישואין ה10 שלנו. 10 שנים מאז החתונה שלא יצא לנו לברוח ללילה אף פעם. כל הסימנים רמזו על טיסה לח"ול ואני כבר פנטזתי על קרואסון תחת הלובר, על שיט בגונדולה בוונציה, אפילו על משמר המלכה מול הביג בן. הייתי סבלנית, התאפקתי שלא להציק, עד שבחר לספר. שום דבר לא הכין אותי לטיסה ל
פולין.
במשך יומיים בכיתי, ה-אז והעכשיו התערבבו לי יחד .
בראש שלי סבתי מצקצקת, מאוכזבת. בדמיון אנדרטאות בכל מקום ושנאה גדולה.
ושנאתי אותו, את בעלי, שבחר לקחת אותי לחגוג באחד המקומות הקודרים בעולם.
אותו מקום שעבורי היה אחראי לסבל של סבתי, ושנים אחרי גם על הקושי ההישרדותי התפיסתי של אימי.
אני בעצמי דור 3 (שזה דיי מתקדם), עדיין מלאה העברות בין דוריות, מתקשה לזרוק דברים מהבית, והכי שונאת להסתכל מאחורי הכתף בכל דקה, ובכל זאת חייה ככה.
בעלי לעומתי מאוד התרגש, הוא תיאר לפרטי פרטים עיירה קטנה וציורית בשם פוזנן. מקום בו כיכר העיר עצרה מלכת, עם מבנים עשויים לבנים קטנות ובתי קפה עם ריח מאפים. על קישוטי העיר הוא דיבר ללא הפסקה, על יריד הקריסמס, ועל אנשים ידידותיים.
ארזתי בחוסר חשק, טייץ טרמי, סריג חם וכמה תכשיטים, בשפת האם שלי שיזכירו לי כמה כוח יש בי. שרשרת יש בי את הכוח – כדי שאוכל להתמודד עם השדים האלו בראש, וכדי שהקור לא יקפיא אותי לגמרי . צמיד נוכחת ברגע הזה – כדי ליהנות ממה שיש כאן ועכשיו, להחזיר את המחשבה שלי לחגיגות יום הנישואין ה10. טבעת אחת של הגשמה, וצמודה לה טבעת של חופש – שאצליח לזכור שבסופו של דבר אני כאן, ויש לי חופש לעשות כרצוני וגם לדרוך על אדמת פולין הארורה.
נפרדתי מבנותיי עם דמעות בעיניים, כאילו אני עצמי עכשיו מובלת למשחטות המוות. שום התרגשות. פחד אימים.
מזל שחורף סרר שם , והכל היה בצבעי שלכת. יכולתי לענוד את המילים שלי ולהרגיש אותן מרגיעות אותי. להתמלא בגאווה ולהנות מרגעים קסומים. טוב שזכרתי שהכול טמון במילים ובמסרים שאני בוחרת לחיות או רגילה לחיות.
סלחתי לבעלי, סלחתי לפולין של היום יום.
זה היה לפני שנה בדיוק,
אז למה אני מספרת לך את זה עכשיו ?
כי אני שוב אורזת, חזרה לשם. עם אמא, אבא, אני, בעלי ובנותיי.
הפעם עמוק יותר פנימה לילדות של אבי,
ילדות של מי שברחו מהמלחמה לעיר שהייתה לו בית. יחד עם אמי שנגררת, בעיקר מפחדת להיות שם, מתקשה לראות את היופי . עם ביקורת גלויה על זה שאני לוקחת את הילדות לקור האיום ולמדינה הכו זרה. והכי קשה עם המון אמונות שלי ששוב אני צריכה להתמודד מולם, עכשיו כשגיליתי שפוזנן הייתה לא פחות מעורבת במלחמה. תוהה איך הטיול הזה יראה בסופו של דבר רוצה לשמוע עוד על מה שלמדתי מסבתי? לחצי כאן